פסק-דין בתיק ת"א 1162-03

בשנת 1958 החל פקיד ההסדר הירדני בהליכי הסדר הזכויות במקרקעין נושא התביעה הנדונה. הליכים אלו לא הושלמו עד שנת 1967, אז הועברו המקרקעין לשליטת מדינת ישראל. לאחר הליכים שונים בין הצדדים, שראשיתם בשנת 1994, קבע בית המשפט העליון בפסק-דין משנת 2002 (בג"ץ 660/00), כי בית משפט השלום יכריע בשאלת זכויות הצדדים במקרקעין.

בהתאם לכך, הוגשה התביעה הנדונה, אשר במסגרתה עתרו התובעים לסעד הצהרתי אשר יצהיר על בעלותם בחלק מן החלקה הנדונה, על כך שלנתבעים אין כל זכויות בחלקה זו ועל מחיקתם מלוח התביעות. לחלופין, אם ייקבע שלנתבעים או לחלקם, זכויות כלשהן במקרקעין הנדונים, כי אז ביקשו התובעים, שבית המשפט יורה על פירוק שיתוף במקרקעין. כן עתרו התובעים לסעד כספי, שעניינו דמי שימוש ראויים במקרקעין ובנוסף ביקשו התובעים היתר לפצל את סעדיהם, כדי שיוכלו לתבוע מהנתבעים את חלקם בסכום הפיצויים ששולם לנתבעים בשל הפקעת חלק מן המקרקעין.

הנתבעים חולקים על כל טענות התובעים. לטענתם, אין לתובעים כל זכויות במקרקעין הנדונים וכי אף לא עלה בידיהם להניח תשתית ראייתית המוכיחה את טענותיהם.

א.         עיקרי ההליכים שקדמו לתביעה הנדונה

2.         המקרקעין נושא התביעה, שלגביהם חלוקים הצדדים בשאלה מי מהם הוא בעל הזכויות בהם, הם חלקות 3, 4 ו-6 בגוש 30247 (גוש ירדני 1), המוכרות בשם "אלביאד" (הלבן). התביעה צומצמה לחלקה 3 בלבד (להלן - המקרקעין או החלקה). מקרקעין אלו מצויים בחלקה המזרחי של שכונת רמת אשכול בירושלים, בפינה הצפון-מערבית של צומת שדרות חיים בר-לב (כביש מס' 1) ושדרות לוי אשכול.

אין מחלוקת ובכל מקרה הדבר לא נסתר, שחלק מהנתבעים ומשפחותיהם, משפחות סיאם ואבו טאעה, היו בעבר תושבי הכפר ליפתא. עם פינוי הכפר בשנת 1948, עברו הם לגור במקרקעין הנדונים, שכאמור, היו בשליטת ירדן עד שנת 1967. לפחות מאז שנת 1948 הם מחזיקים במקרקעין. התובעים, ממשפחת חיג'אזי, גרים בשועפט לפחות מתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, אזור שאף הוא היה בשליטת ירדן עד שנת 1967.

בשנת 1958 החל פקיד ההסדר הירדני בהליכי הסדר ורישום זכויות במקרקעין הנדונים. מלאכתו של פקיד ההסדר הירדני לא הושלמה עד שנת 1967, אשר הכין לוח תביעות בעניין המקרקעין אך לא פרסם לוח זכויות בעניינם. בשנה זו עברו המקרקעין לשטחי מדינת ישראל, אך פקיד ההסדר הישראלי לא השלים מלאכה זו. מהמסמכים שהוגשו עולה, כי אף הוא ערך לוח תביעות וכי ככל הנראה, מאז שנת 1978 לא נעשה דבר בעניין הסדרת רישום הזכויות במקרקעין.

3.         בשנת 1994 הגישו התובעים תביעה אל בית משפט השלום בירושלים בעניין זכויותיהם במקרקעין (ת"א 5754/94). תביעה זו לא נדונה לגופה, מאחר שבית המשפט קבע, כי מדובר בסכסוך שעניינו קביעת בעלות במקרקעין ולפיכך אינה בסמכותו.

ביום 5.12.1995 הגישו התובעים אל בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לסעד הצהרתי, שיורה כי הם בעלי המקרקעין (ת"א 1121/95). בפסק-דין מיום 11.5.1998 דחה בית המשפט (כבוד השופטת יהודית צור) את התביעה, בנמקו זאת בכך שהעניין מסור לסמכותו של פקיד ההסדר הישראלי. בנסיבות אלו ועל-פי סעיף 7 בפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-  1969 (להלן - פקודת הסדר זכויות במקרקעין), לא ניתן להגיש תביעה לבית המשפט בעניין המקרקעין המצויים בהליכי הסדר (פסקה 6 בפסק הדין). בית המשפט הוסיף עוד, כי בכל מקרה, לא ניתן היה לדון בתביעה, מהטעם שעיון בלוח הזכויות מעלה שישנם תובעים רבים אשר הגישו תביעות התלויות בפני פקיד ההסדר, ולפיכך לא ניתן לדון בתביעת התובעים מבלי שכל התובעים האחרים יישמעו (שם, פסקה 7). "למעלה מן הצורך" הוסיף בית המשפט לעניין ראיות התובעים כי "אין הם מהווים תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענות הבעלות של התובעים ולא ניתן ללמוד מאותם מסמכים מהו שיעור חלקם של התובעים במקרקעין" (שם, פסקה 8). לפיכך כאמור, נדחתה התביעה, אך עם זאת, בית המשפט הוסיף כי אין בפסק הדין כדי לחסום את טענות התובעים בפני פקיד ההסדר (שם, פסקה 10).

ביום 24.6.1998 הגישו התובעים ערעור אל בית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 4000/98). בדיון שהתקיים ביום 14.11.1999 קיבל בא-כוחם של התובעים דאז, עו"ד אברהם גורן ז"ל) את המלצת בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כבוד השופטת ד' דורנר וכבוד השופט א' ריבלין), והודיע כי הוא חוזר בו מן הערעור ובהתאם לכך הערעור נדחה.

4.         משלא חידש פקיד ההסדר במחוז ירושלים את הליכי ההסדר בעניין המקרקעין, הגישו התובעים ביום 25.1.2000 עתירה אל בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שבו עתרו למתן צו שיורה למנהל אגף רשום והסדר מקרקעין או לפקיד ההסדר לנמק מדוע הליכי ההסדר של המקרקעין הנדונים אינם נמשכים, וזאת למרות דרישות חוזרות ונשנות שכך יעשה (בג"ץ 660/00).

בדיון שהתקיים ביום 28.5.2002 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט העליון (כבוד השופטות ד' דורנר וד' ביניש וכבוד השופט א' א' לוי), שלפיה העתירה תידחה והצדדים יגיעו להסדר דיוני על-פי הצעת המדינה. הצעה זו הייתה, כי בית משפט השלום יכריע בסכסוך שבין הצדדים "במסגרת תביעה לקבלת חזקה במקרקעין ושימוש בהם, ובאופן שבעקיפין יידונו טענות הצדדים בסוגיית הבעלות". כך אפוא, נקבע בפסק הדין:

"בין העותרים לבין המשיבים 6-2 נתגלע סכסוך הנוגע לזכויותיהם בחלקה המצויה בהליכי הסדר מקרקעין. הליכי ההסדר בוצעו בתחילה על-ידי ממשלת ירדן. הליכים אלו לא בוטלו על-ידי המדינה, אך גם לא המשיכו בהם עוד. משפנו הצדדים לסכסוך לבית-משפט השלום, הם נדחו על-ידיו תוך שבית-משפט השלום קובע כי מדובר בעניין הנוגע לבעלות. ואילו בבית-המשפט המחוזי נדחו הצדדים לאור נוסח סעיף 7 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, הקובע כי בתקופת ההסדר לא תוגש לבתי-המשפט תובענה הנוגעת לזכויות במקרקעין הנמצאים בהסדר. העותרים פנו איפוא בעתירה לבית-משפט זה, למען יורה למדינה להמשיך את הליכי ההסדר.

                        בתשובתה לעתירה הבהירה המדינה, כי הליכי ההסדר לא נמשכו בשל קשיים מעשיים ומדיניים, וכי מטעמים שונים, בעיקר משפטיים, גם הפסקת ההליכים מעוררת קושי. המדינה מציעה כי הצדדים לסכסוך יגבשו הסכמה דיונית, שעל-פיה הכרעת בית-משפט השלום תחייב אותם גם בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעין, ככל שקביעת זכויות אלה נוגעת ליחסים ביניהם. כך, סבורה המדינה, ניתן לדון בסכסוך שבין הצדדים בבית-משפט השלום במסגרת תביעה לקבלת חזקה במקרקעין ושימוש בהם, ובאופן שבעקיפין יידונו טענות הצדדים בסוגיית הבעלות.

                        פתרון זה של המדינה נראה לנו ראוי, ולאחר שהצדדים שמעו את הערותינו, הם הביעו את הסכמתם להסדר הדיוני שהציעה המדינה. בכפיפות לכך חזרו בהם איפוא העותרים מעתירתם, ואנו דוחים אותה".

5.         בהתאם להסדר הדיוני שעליו הוסכם בפסק הדין שניתן בעקבות עתירת התובעים לבג"ץ, הוגשה התביעה הנדונה ביום 6.1.2003, וכתב ההגנה הוגש ביום 21.5.2003.

כאן המקום לציין בקצרה, על שום מה ההליכים בתביעה הנדונה, שראשיתה לפני למעלה מעשור, מגיעים רק עתה לסיומם, למצער, בערכאה זו. בקיצור רב ניתן לומר, כי חרף מאמצים שנעשו מצד בית המשפט (תחילה השופט יחזקאל ברקלי, אחריו השופט מוריס בן-עטר ז"ל ולאחריו, מאז חודש אפריל 2010, הח"מ), להאיץ בשמיעת התביעה ובבירורה, נראה היה כי הצדדים עשו כל אשר לאל ידם כדי ליצור סחבת בלתי נסבלת בכל שלב משלבי ההליך. ניכר היה, כי הם יוצאים מתוך הנחה, שלאור ההליכים שקדמו לתביעה הנדונה ולאור העובדה שמדובר בסכסוך שעניינו בעלות במקרקעין, לא תתאפשר דחיית התביעה או קבלתה מטעמים טכניים. כך שהחלטה מעין זו, אם תינתן, לא תעמוד בערעור, ככל שיוגש, וממילא העניין יוחזר אל בית משפט זה כדי להכריע בסכסוך לגופו. 

תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים הוגשו עוד ביום 20.6.2004 ואילו תצהירי הנתבעים הוגשו ביום 1.5.2005. התובע 1, שמאז נפטר, העיד עוד ביום 28.11.2005.

לאחר עדותו, נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר ולשם כך מונו מספר מודדים בהסכמת הצדדים. אולם חרף החלטות חוזרות ונשנות בעניין חוסר שיתוף פעולה מצד הצדדים בעניין מינוי המודד ומתן חוות-דעתו, חלה סחבת בלתי נסבלת שבמהלכה בית המשפט התריע בצדדים, פעם אחר פעם, כי הם מתעלמים מהחלטותיו ולפיכך הם חויבו בתשלום הוצאות ובמתן הסברים, אך גם אלו לא הועילו. בחודש מאי 2008 החליפו התובעים את בא-כוחם הקודם (עו"ד גורן ז"ל) בבא-כוחם הנוכחי, אך גם בכך לא היה כדי להביא את הצדדים לקדם את ההליכים בתביעה הנדונה. גם מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש, לא גרמה לצדדים לקדם את הדברים (ראו סקירה בהחלטה שלי מיום 9.12.2010, שאף במסגרתה נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש).